החלטה בתיק בר"ע 21568-02-14

השופט אילן איטח

1.      לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור גב' אביבה שיין ומר ישראל סגל; פ"ה 1436-07-13) מיום 3.2.14, ובה נדחתה בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני המורה למשיבים להימנע מביצוע כל פעולת גביה בתיקי ההוצאה לפועל שפתחו כנגד המבקש.

2.      בקליפת אגוז אציין כי ענינו של ההליך בבית הדין האזורי הוא בקשת המבקש לקבוע כי הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין, כמה חודשים לאחר פתיחתן של תובענות של המשיבים כנגד נתבעים (4085-04-11 בענינו של מר קלמר; 46194-07-11 בעניינו של מר ברוש), דינם להתבטל שכן חתימתו של המבקש על אותם הסכמי פשרה זוייפה. טענה זו נשמעה חרף העובדה כי חתימת המבקש על אותם הסכמי פשרה, וחתימת יתר הצדדים, אושרה על ידי עו"ד ג'אבר ליוא - ב"כ הנתבעים באותן תובענות.

בשלהי שנת 2011 ומשהסכמי הפשרה לא כובדו פתחו המשיבים תיקי הוצאה לפועל. ביום 30.6.13 הגיש המבקש להוצאה לפועל בקשה לעיכוב ההליכים בטענת "פרעתי".

ביום 1.7.13 הגיש המבקש לבית הדין האזורי את ההליך העיקרי ובמסגרתו התבקש הסעד האמור, כנתבעים נוספים צויינו יתר הנתבעים בתובענות הנ"ל וכן עו"ד ג'אבר ליוא. ביום 29.9.13 הגיש המבקש לבית הדין האזורי בקשה לסעדים זמניים במעמד צד אחד - הבקשה נדחתה. בין לבין, הוגש כתב הגנה של עו"ד ג'אבר ליוא ובו נטען כי המבקש חתם לפניו על הסכמי הפשרה. ביום 22.1.14 הוגשה בקשה נוספת לסעדים זמניים - זו הבקשה במסגרתה ניתנה ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור.

3.      ביום 29.1.14 קיים בית הדין האזורי דיון בבקשה לסעד זמני. לפניו עמד תצהירו של המבקש שטען בכלליות שלא חתם על הסכמי הפשרה. מנגד לא עמדו תצהירים של המשיבים או של אחרים. לא נערכה חקירה נגדית של המבקש. ביום 3.2.14 ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה. בית הדין האזורי, לאחר ששקל את כלל הראיות והטענות קבע כי לא שוכנע בטענת המבקש. לעניין זה הפנה בית הדין לכך שמעבר להצהרה כללית של המבקש אין לפניו כל ראיה לסתור את אישור עו"ד ג'אבר ליוא לפיו המבקש חתם על הסכמי הפשרה, ובכלל זה לא צורפו תצהירים של מי מיתר הנתבעים שהם קרובי משפחה של המבקש, חלקם מדרגה ראשונה. עוד קבע בית הדין כי בשלב זה של ההליך, כאשר המשיבים אוחזים בפסק דין, מאזן הנוחות "מתהפך" וניתן יהיה לפצות את המבקש בכסף. בית הדין הוסיף במסגרת ההליך שלפניו המבקש לא הבהיר בצורה מספקת תמיהות שמתעוררות ובכללן תוצאת טענת "פרעתי" בהוצאה לפועל והעדר תמיכה מצד קרובי המשפחה, והדבר משליך על ניקיון הכפיים של המבקש; המבקש פעל בשיהוי - שכן, עיקול הוטל כבר ביום 2.10.11. בית הדין ער לכך שהמבקש טוען כי נודע לו על ההליך רק בחודש דצמבר 2012, אך קובע שגם ביחס למועד זה  יש שיהוי ניכר.

4.      המבקש פנה לבית דין זה בבקשה למתן רשות ערעור. לטענתו נפלו בהחלטה טעויות מספר, ובכלל זה בלבול בין המבקש לבין נתבע נוסף שנשא שם דומה לזה של המבקש. יאמר כבר עתה, שאכן לכאורה יש בטענות ממש, אך אין בכך כדי לשנות ממהות ההליך - שכן התייחסות זו רלוונטית היתה לרקע הדברים ולא למהות העניין. שכן, אין חולק כי בהסכמי הפשרה מופיע שמו ומספר הזהות של המבקש עצמו.

מוסיף המבקש וטוען כי לא היה עליו להמציא ראיות נוספות לתמיכה בבקשה לסעד זמני; לטענתו ראיה כגון חוות דעת מומחה לכתבי יד תוגש בהליך העיקרי; הנטל על המשיבים, ולא עליו, להוכיח כי המבקש חתם על הסכמי הפשרה; לא היה מקום לזקוף לחובתו את העדרה של עמדה מצד יתר הנתבעים, ולכל היותר היה על המשיבים לזמנם לעדות; מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו זאת נוכח הנזקים הנגרמים למבקש בשל הליכי ההוצאה לפועל; המבקש לא פעל בשיהוי.

5.   בהחלטה מיום 18.2.14 הוצע לצדדים להסכים כי התובענה העיקרית תוכרע במהירות ולחלופין כי יתקיים דיון חוזר בבקשה לסעדים זמניים. לעניין זה ציינתי כך:

"2. מעיון בבקשה ובכלל התיק בבית הדין האזורי עולה כי הבקשה לסעד זמני נדונה ביום 29.1.14, מבלי שהתקיימו חקירות של הנוגעים בדבר.

על חשיבות קיומו של בירור עובדתי, ולו לכאורי, גם בבקשות לסעד זמני ראו בר"ע (ארצי) 32542-09-13 העמותה לקידום השחייה והשחיינים קרית ביאליק-ערן גורל, (8.10.13) .

עוד יושם לב כי לכאורה על אף קיומו של תצהיר מטעם המבקש בתמיכה לבקשתו לסעד זמני, ולטענתו כי לא הוא חתם על הסכמי הפשרה, אין בנמצא תצהירים (במובחן מכתבי טענות) בהם נטען אחרת.

3. לאור האמור, ובשים לב לכך שבסופו של יום השאלה שבמחלוקת היא שאלה עובדתית ממוקדת - האם המבקש חתם על הסכמי הפשרה, אם לאו, נראה כי הדרך היעילה היא להכריע בתובענה העיקרית  במהירות, ולחילופין לקיים דיון חוזר בבקשה לסעד זמני ובמסגרתו יחקרו עדים מרכזיים מטעם הצדדים."

6.   הצדדים לא הגיעו להסכמה והוגשה תשובת המשיבים. המשיבים ביקשו לחייב את המבקש בהפקדת ערובה כתנאי לקיום הדיון בבקשת רשות הערעור. לגופו של ענין נטען, בין היתר, כי טענת המבקש על אי החתימה נטענה בכלליות ובסתמיות, ומנגד עומד לו אישור עו"ד ג'אבר ליוא על חתימת המבקש, וגם לכך כוח ראייתי. כן פועלת לרעתו שקרובי משפחתו מדרגה ראשונה לא תומכים בטענתו כי לא הוא חתם על הסכמי הפשרה.

7.   לאחר שהוגשה תגובת המבקש קבעתי את הבקשה לדיון לפני והדיון התקיים ביום 26.3.14. משכל הניסיונות להגיע להסדר מוסכם עלו בתוהו, אין מנוס מהכרעה בבקשה.

      קודם לכן אציין כי לא מצאתי מקום להעתר לבקשת המשיבים לחייב את המבקש בהפקדת ערובה. לעניין זה הבאתי בחשבון את התחייבות ב"כ המבקש כי תוך 7 ימים ישלם המבקש למשיבים את הוצאות המשפט שנפסקו לזכותם על ידי בית הדין האזורי בעת שדחה את בקשת המבקש - 1,500 ש"ח.

8.   באשר לבקשה לגופה - לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכלל חומר התיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, ואלה טעמיי בתמצית:

          א.                                על פי ההלכה, החלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו, מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בהליך. ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בכל הנוגע למתן או לאי מתן סעדים זמניים אלא אם שיקול הדעת הופעל שלא כהלכה ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן .

          ב.                                לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק חריגה מן הכלל ושמיעת ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי. אכן, במקרה זה לא התקיימו חקירות נגדיות והמשיבים גם לא הגישו תצהירים, אולם המבקש לא בא בטרוניה בעניין זה ובכל מקרה הערכת העדויות ומשקלן מסורה לערכאה הדיונית. בנסיבותיו של מקרה זה ולאחר שעיינתי בכלל החומר הרלוונטי לא מצאתי שיש הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין האזורי.